שני גנים היו לבית הישן. אחד שקראנו לו “גן הפרא” היה מאחורי גינת הירק וצמחו בו דובדבנים מרים, ושזיפים צהובים ושקופים. תמיד היה בו ענן, אף פעם לא שיחקנו בו, אפילו לא טרחנו להרים את הפירות שנשרו. ובכל יום שני הביאו המשרתת והכובסת את הכבשים לייבוש אל השטח שבאמצעיתו.
אבל הגן השני, מרוחק ומוסתר מהבית, היה ממרגלות (מתחתית) הגבעה ועד לקצה שדה המרעה- עד לעצי השיטה, הזוהרים לאור השמש, ועצי האזדרכת. שם מתחת לעצי הפרי, גדל עשב צפוף וגבוה, תפוחים מחוררים במקורי הציפורים, אגסים גדולים פצועים, חבושים שריחם מתוק וכל כך טעימים הם , עד שאינך יכול לנשוך בהם מחשש התעטשות…
יום אחד צץ בו “העץ האסור”- עץ תפוחים, שאבא וידיד אחד שלו גילו בשעת טיול.
“עץ נפלא!” אמר הידיד כשהוא מתכופף אליו בהתפעלות: “זהו זן של-” ואמר שם מפוצץ.
“כן, אני חושב שאתה צודק,” אמר אבא. לא היה לו מושג משמותיהם של עצי פרי.
“עץ נפלא!” חזר הידיד על דבריו, “יש לו פירות נהדרים, אין דומה להם, יהיו לו הרבה פירות.”
“כמובן, מצוינים, מצוינים” אמר אבא כשהוא מסתכל בעץ בהתעניינות מחודשת.
“יקרי המציאות, יקרי המציאות, כמעט ואין לראותם עוד באנגליה בימינו!” אמר הידיד ואישר בכך את שמחתו של אבא. אבא היה אדם שהגיע בכוחות עצמו למה שהגיע, ועבד קשה לשם כך, ועכשיו מצא עץ תפוח מופלא כל כך, עץ תפוח שידידו המבין משבח כל כך…
“אל תגעו בעץ הזה. שומעים אתם ילדים!” אמר בתוקף: וכשהאורח הלך אמר בקול אחר: “אם אתפוס אחד מכם נוגע בתפוחים, לא רק שאשלח אותו למיטה, אלא שאצליף (אתן מכות) בו כהוגן!”
והדברים האלה רק הוסיפו כבוד לעץ.
בכל יום ראשון, לאחר הכנסייה, הלך אבא, כשבוגי ואני נגררים אחריו, עובר את גינת הפרחים, יורד בשביל הסיגליות, חולף על פני העץ בעל הגזע השחור, על פני שיחי הוורד הלבנים ובמורד הגבעה אל הגן. ועץ התפוח, כאילו שמע עד כמה הוא חשוב, עמד במרחק משאר העצים, כפוף קצת מכובד הענפים. אבא נהנה מהמראה, ראינו שנהנה. הניח את ידיו מאחורי גבו ומצמץ בעיניו. כאן לפניו עמד אותו עץ מופלא, שאף אחד לא שם אליו לב כשהבית נקנה, לא הביאו אותו בחשבון ולא שילמו עליו, העץ הפך להיות חשוב מאוד בעיני אבא.
התפוחים הפכו צבעם מירוק וחיוור לצהוב, אחר כך הסתמנו עליהם קווים ורודים כהים ואחר כך כאילו נמס הצבע הוורוד על פני הצהוב, והפך תחילה לאדמדם ואחר כך לארגמן אדום.
סוף סוף הגיע היום ואבא הוציא מכיסו אולר קטן משובץ צדפים. הזדקף, הרים את ידו וקטף שני תפוחים.
“באמת, כמה חמים הם!” קרא אבא בהתפעלות. “תפוחים נפלאים, מצוינים, נהדרים!” וליטף את התפוחים פעם ופעמיים בכף ידו.
“ראו נא! שום פגם ושום דופי!” וצעד דרך הגן, בוגי ואני הולכים אחריו, עד לגזעו הכרות של אחד מעצי השיטה, ישבנו על הגזע, משני צדדיו של אבא. אבא הניח תפוח אחד, הוציא את אולרו המשובץ צדף וחתך את התפוח השני לשניים.
“באמת, הביטו וראו!” קרא.
“אבא” קראנו קריאה של חובה וגם של התפעלות אמיתית. גם תוכו של התפוח היה בצבע יפה, הוא היה כתום עד לחרצנים השחורים והקטנים שלו ונראה כאילו משהו טבל אותו ביין אדום.
“מעולם לא ראיתי תפוח כזה” אמר אבא, לא בקלות תמצאו משהו דומה לו”. קרב אותו לאפו ואמר מילה בלתי מוכרת: “בוקה, איזה בוקה!” ואחר כך נתן חצי אחד לבוגי וחצי שני לי.
“אל תמעכו אותו,” אמר, כאילו הצטער לפצוע את התפוח ולתת אותו לאכילה. ידעתי זאת כשלקחתי את חלקי וכשבוגי לקח את חלקו.
אחר כל חילק גם את התפוח השני באותה צורה. הסתכלתי על בוגי. יחד נשכנו בתפוח, פינו נתמלא במיץ פרחים ובקליפה עבה מרירה. טעם נורא של משהו יבש…
“נו?” שאל אבא מלא גאווה. חתך לו את חצי התפוח לשני רבעים וסילק את החרצנים בעזרת חוד האולר. “נו?”
בוגי ואני הסתכלנו אחד בשני, לועסים במלא פינו. ובאותו רגע של לעיסה ובליעה חלפה בינינו שיחת מבטים ארוכה- וחיוך רב משמעות. לעסנו ובלענו וקרבנו אל אבא, כמעט נוגעים בגופו.
“נפלא!” שיקרנו. “נפלא אבא. פשוט יוצא מן הכלל!”
אבל ללא הועיל. אבא ירק את פיסת התפוח ולא התקרב עוד לעולם לעץ.
