נוח מוזס, מו”ל “ידיעות אחרונות”, הודה כי באימוץ דברי ההרגעה של בכירי צה”ל ערב המלחמה
תרמה העיתונות לאווירת השאננות. “ניתן לקבוע כיום כי למדיניות זו של השתקת העיתונות
יש חלק לא מבוטל ביצירת המחדלים”, אמר מוזס. הוא סיפר כי “באותם ימים
קיבלנו כולנו כמעט ללא עוררין את הנימוק של ‘ביטחון מקודש’, נענינו חלקית לבקשה זו.
זה היה שיקול מוטעה”, הודה מוזס.
חריף ממנו היה מו”ל “הארץ” גרשום שוקן. “העיקרון שעליו מושתתת העיתונות הוא
שפרסום אינפורמציה שמעניינת את הציבור הוא לטובת הציבור”, אמר שוקן.
“המחדל היסודי שלנו הוא שהעיתונות הישראלית חדלה להאמין בעיקרון שעליו מושתת עצם קיומה”.
אילו יכולנו לכתוב בענייני ביטחון כמו בעניינים כלכליים ופוליטיים, לא היינו מופתעים…
הצבא צריך לדאוג לסודיות, אבל העיתונות צריכה להיות חופשית ומסוגלת למלא את תפקידה
כמו בשטחים אחרים”. העיתונות אינה יכולה להאשים את דובר צה”ל והצנזורה במה שהתרחש לפני המלחמה,
אלא להכות על חזה עצמה.
משה זק מבכירי מעריב סיפר: “חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו העיתונות היתה נוטלת על עצמה
סיכונים של התרעה על אי-כוננות מספקת, על מחסור, על תלונות שנשמעו מפי חיילים בין שתי המלחמות.
כך אולי היינו מסייעים לתיקון הדברים, ולא היינו מגיעים לכך שמחדלים אלה יתגלו לנו ולצבא כולו
בעצם ימי המלחמה המרים … “ראינו את עניין המורל של הצבא כערך עליון”, נימק.
“משום כך נכנענו לעצותיו של הצנזור לא להבליט את המחדלים הקטנים,
ומשום כך אולי אפשרנו את הצטברותם של המחדלים הקטנים לערימה גדולה של מחדלים”.
“חשבנו שעלינו להביא בחשבון שהמורל של הצבא גם הוא נשק”, אמר ז”ק,
“הפגיעה בצה”ל, הדגשת הצללים בו, פוגעת בכוח הלחימה שלו…”
