מאז ומעולם התחבטו הרופאים ואנשי המוסר,
האם עדיף לגלות האמת לחולה, או להסתירה ממנו.
בכתבי היפוקרטס מוזהר הרופא להסתיר האמת מהחולה הקשה,
שכן ידיעתו את האמת עלולה לגרום להרעה במצבו הרפואי.
גישה דומה הייתה רווחת בין הרופאים בימי הביניים,ועד לשנים האחרונות.
כך שבעבר הייתה מקובלת הגישה להעלים את האמת,
והיא קיבלה חיזוק מוסרי על ידי הרופא האנגלי תומס פרסיוואל (Percival),
אשר טען שטובת החולה עומדת מעל לשיקול של זכות החולה לדעת.
גישה זו שלטה בכיפה בכל העולם עד אמצע שנות הששים של המאה הנוכחית,
ובמקומות רבים עדיין מקובלת כגישה הנכונה.
אך הנטייה המתפתחת כיום בארצות שונות ובעיקר בארה”ב,
היא להסתלק מהגישה של ערפול האמת, הסתרתה, או מסירת מידע כוזב,
לכיוון של יתר פתיחות ולגילוי מרבי של האמת לחולה.
גישה זו תואמת הן את הגישה המוסרית הרווחת כיום,
בעיקר על יסוד עקרון האוטונומיה, והן את הגישה המשפטית והחשש מפני תביעות על רשלנות.
יחד עם זאת קיים שיקול-הדעת, כך שאם ההערכה הרפואית היא
שחולה מסוים יינזק מגילוי האמת אין לגלות לו, אבל יש להביא בסוד העניינים קרובי משפחה שלו.
התפיסה הרווחת, אפוא, כיום היא לא:
“האם לגלות לחולה את מצבו?” אלא: “כיצד לגלות לחולה את מצבו?”
יש לציין, שלפי קאנט האמת היא ערך מוסרי עליון, שאין לעבור עליו בשום תנאי,
ולכן גם אם שמירתה עלולה לגרום לנזק יש להקפיד עליה ולא לשקר,
אך רבים מהפילוסופים חולקים עליו וסבורים שבתנאים מסוימים
יש הצדקה לסטות מהאמת ואפילו לשקר
. יש המבדילים בין שקר ממשי שאסור, לבין אי-אמירת האמת,
או ניסוח הדברים בלשון המשתמעת לשתי פנים, שמותר בתנאים מסוימים.
