לפני ה"נודע ביהודה", ר' יחזקאל לנדא, רבה של פראג במאה הי"ח,
בא מקרה מרתק העוסק בשאלתו של חוזר בתשובה שחי בעבר בחטא עם אשת איש במשך שלוש שנים¹³.

לימים, לאחר שחזר בתשובה, התחתן עם בתה של אותה אישה.

שאלתו הייתה האם הוא חייב להודיע לחמיו שאשתו אסורה עליו,

שהרי הלכה היא שאשת איש שזינתה תחת בעלה אסורה לבעלה ולבועלה,

או שמא מטעמים של שמירה על שלום בית ראוי שיסתיר ממנו את האמת?
וזה לשון השאלה¹⁴:

והנה שורש השאלה שאחד נכשל באשת איש כמה שנים שלש שנים רצופות שהיה בביתה,
ועתה נתעורר בתשובה ואשרי לו שתורתו עמדה שלא ישתקע בטומאה
ונפשו לשאול הגיע שהוא עתה חתן האשה הזאת שנשא בתה
אם מחויב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה,
או שתיקתו יפה כי המה אנשי השם, ויש להם בנים חשובים בתורה ובמשפחה יקרה,
ויש לחוש לפגם משפחה, ומשום כבוד הבריות רשאי הבעל תשובה להיות ב'שב ואל תעשה'
שלא להודיע לחמיו כלל?

ה"נודע ביהודה" מתלבט רבות בסוגיה זו ובערכים המתנגשים של אמירת האמת לצורך הפרשה מאיסור מחד גיסא ושמירה על כבוד הבריות ושלום הבית והמשפחה המורחבת מאידך גיסא.

לבסוף מצא ה"נודע ביהודה" מעין פתרון ביניים, ולפיו על השואל לגלות לחמיו שאשתו זינתה תחתיו,
אך אינו חייב לגלות לו את כל האמת שזינתה עמו,
וגם אינו חייב לגלות את הדברים לבית הדין כדי שלא להביא לכפיית גירושין על בני הזוג.
וזה לשונו:

ולכן העצה היעוצה בזה שהנואף יגיד רק לבעל האשה [=חמיו] בהצנע. והנה אופן ההגדה על פי הדין לא היה לו לומר לו רק שידע שזינתה אשתו, כי מה לו להבעל עם מי זינתה, הלא על כל פנים אסורה היא לו.

ובזה שלא יפרסם בפני בית דין רק בפני בעל האשה ממילא יצאנו גם ידי חובת כבוד המשפחה, כי אין כאן פגם כיון שמזכיר מעלתו במכתבו שהבעל כבר הוא זקן ובא בימים ולא יהיה להוט לישא אחרת אף אם זו אסורה לו, ולגרש את הזונה אינו מחויב על פי הדין ורשאי להחזיקה בביתו ואינו חשוד שיבוא עליה באיסור שכיון שזינתה מאוסה היא בעיניו.

שאלה דומה באה לפני ר' חיים הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז, בן המאה הי"ט, והוא פסק שהחתן אינו חייב לגלות לחותנו את מעשה אשתו¹⁵. וזה לשונו:

סוף כל דבר והיוצא מכל זה דלפי עניות דעתי אין על הבועל חיוב להודיע להבעל מפני כבוד הבריות. ואם לומר להאשה שאסורה, עדיין אני מסופק כנ"ל. ובפרט דלפי דעת 'יש אומרים' שמביא הרמ"א [=אבן העזר סימן קעט, סעיף ט] שמנדין על שגרם לבטל תקנת רבנו גרשום מאור הגולה. ואם כן נכון שלא להודיע דלמא יגרמו לו עבירה, כיון שמצוה עליו שלא להאמין. לכן לפי עניות דעתי שאין צריך להודיע, וכן נוהגין כמה גדולי הדור שבאו לפניהם החוטאים בדברים כאלו.

מתוך צבי ויצמן אתר דעת